חוק אוהם התגלה ב־1826 על-ידי גאורג אוהם, והוא מציג קשר פשוט וחשוב בין המתח, הזרם וההתנגדות החשמלית בחומרים מסוימים. חוק אוהם הוא אחד החוקים הבסיסים ביותר בתורת המעגלים החשמליים.
אוהם גילה שבחומרים מסוימים, הידועים כחומרים אוהמיים, ההתנגדות החשמלית (כלומר היחס בין המתח בין שני נקודות בחומר לזרם ביניהם), בטווח טמפרטרות מסוים, היא גודל קבוע ללא תלות במתח או בזרם העובר דרכם. כלומר בגופים העשויים מחומרים אלו מקיימים:
ערך קבוע = 
כאשר:
-
V מסמן מתח חשמלי בין שתי נקודות בגוף.
-
I מסמן זרם חשמלי בין שתי נקודות בגוף.
-
R מסמן את התנגדות הגוף העשוי מחומר אוהמי.
במקרה זה המתח פרופורציוני לזרם 
כאשר ההתנגדות היא קבוע הפרופורציה.
או, במילים אחרות, בגופים אלו, בין כל שתי נקודות, קיים יחס ישר בין המתח לזרם ביניהם. נהוג לקרוא לגוף העשוי מחומרים אוהמיים אידאליים נגד אידאלי. קיימים רכיבים חשמליים הנקראים נגדים מעשיים (או בקיצור נגדים), אשר ניתן לקרב את תגובתם (בטווח טעות מסוים התלוי בכמה משתנים כגון טמפרטורת הסביבה) לזרם ולמתח, כתגובה של נגד אידאלי בעל התנגדות קבועה.
חומרים אוהמיים בעלי התנגדות סגולית נמוכה במיוחד נקראים "מוליכים" ואילו חומרים בעלי התנגדות סגולית גבוהה במיוחד נקראים חומרים "מבודדים".
צורה מקומית של חוק אוהם, היא: 
כאשר, בכל נקודה במרחב, J היא צפיפות זרם, σ היא מוליכות סגולית ו-E היא שדה חשמלי. במקרה הכללי ביותר, σ היא טנזור מדרגה שנייה ולא סקלר.
חוק אוהם הינו חוק אמפירי. ישנם מספר מודלים על פיהם חוק אוהם נגזר מתוך התורה האלקטרומגנטית, כמו למשל מודל דרודה. ישנם מקרים רבים בהם הנחות המודל אינן מתקיימות. במערכות כאלו גם חוק אוהם אינו מתקיים. בפרט, היחס הלינארי אותו חוק אוהם מתאר בין המתח לזרם מתקיים בטווח טמפרטורות מסוים ואינו נכון באופן כללי (לדוגמה בטמפרטורות גבוהות או נמוכות מאד). כמו כן, החוק נכון למתכות מסוימות ולא מתקיים כלל במוליכים למחצה, שם היחס בין המתח לזרם אינו לינארי.
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשי
